1
מצוה עליו לגרשה כו'. דהא הקרא נותן טעם למה לא מצאה חן בעיניו, כי מצא בה ערות דבר, משמע דמצוה עליו כו'. וזה שנאמר מלת והיה שהוא לשון ודאי, כלומר מצוה. מנחת יהודה: דהיה לו לומר והיה כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו, ל"ל דכתב אם לא תמצא וגו'. אלא הכתוב בא ללמד, שלא תאמר לו שלחנה אפילו לאחר זמן, ויש לחוש שמא ביני וביני תמצא חן בעיניו ולא ישלחנה, לכן מצוה עליו לגרשה. וידעתי מה שכתב הרא"ם ואין רצוני להאריך. נח"י:
1
שאין זה בן זוגו של ראשון כו'. פי' אין זה השני הנושא אותה, בן זוגו של ראשון שגרשה. בן זוגו פי' דומה לו. דאל"כ אחר למה לי:
1
הכתוב מבשרו שסופו לשנאתה כו'. דאם לא כן ואם שנאה האיש האחרון מבעי' ליה:
1
לרבות סוטה שנסתרה. פי' דאין לומר כמשמעו אם נשאת לאיש, דא"כ הוה משמע דוקא אם בא עליה אסור להחזירה, הא גרושתו מן האירוסין מותר להחזיר, וזה אינו, דהא כתיב ושלחה מביתו ויצאה מביתו והלכה והיתה וגו', והיתה משמע הוייה שהוא לשון קידושין, ש"מ דאף גרושתו מן האירוסין אסור להחזיר, א"כ אחרי אשר הוטמאה ל"ל. אלא לרבות סוטה שנסתרה, כלומר אחרי שהוא ספק שמא הוטמאה, לא יבא עליה עד שישקנה מים המאררים. ואע"ג דאיסור סוטה שנסתרה בהדיא כתיב בה טומאה במדבר ה, דאמרינן במסכת סוטה כח. ונטמאה ג', חד לבועל וחד לבעל וחד לתרומה. כבר תרצו בגמ' יבמות יא: דאיצטריך קרא דהכא למיקום עלה בלאו:
1
שהיא חדשה לו כו'. דאל"כ כי יקח איש בתולה מיבעי ליה. גור אריה:
2
אבל החוזרים מעורכי כו'. פי' עליו דכתיב בקרא מיעוט הוא, דוקא עליו לא יעבור כל דבר השייך לצבא, אבל על אחר עובר:
3
אף בשביל ביתו כו'. פי' מלת יהיה רבוי הוא, הוסיף לו הויה אחרת להיות כזה, דהיינו הבונה בית וחנכו והנוטע כרם וחללו, ולא עלתה להם שנה לחינוך ולחילול, שהם שוים לכונס אשה ולא עלתה לו שנה לחופתו, שלא יזוז ממקומו, ה"ה נמי גבי חינוך וחילול:
1
אם בא למשכנו על חובו בב"ד כו'. ר"ל דלא יחבל משמע דאסור למשכן אותו בב"ד, וזה אינו, דהא מדהוצרך להזהיר השיב תשיב לו את העבוט פסוק יג, ש"מ דמותר להשכין. ומתרץ דמה דכתיב כאן לא יחבול ר"ל אם בא למשכנו כו', כגון שבתחילה הלוהו בלא משכון ועכשיו בא למשכנו כו':
2
לא ימשכננו בדברים שעושים בהם אוכל נפש. משום דרוצה לתרץ מה שכתב כי נפש הוא חובל, משמע כל דברים שעושה בהם אוכל נפש, וא"כ למה נאמר רחים ורכב, דהא בחד סגי, דהא תרווייהו כלי אוכל נפש הם. אלא כדי ליתן לאו על רחים לחוד ועל רכב לחוד. ואעפ"י שזה צריך לזה, מ"מ הואיל ושני כלים הם עובר על כל א' וא':
1
בעדים והתראה כו'. הוצרך לפרש שלא תאמר כיון דבנמצא בידו תלה רחמנא, אפילו ליכא עדים בשעה שגנבו, קמ"ל דסתם מציאה בעדים. דאל"כ יכול לומר שלא גנבו אלא הוא מכר את עצמו:
1
שלא תתלוש סימני טומאה כו'. מפני שבתלישת סימני טומאה או בקציצת הנגע עצמו, לא יוכל הכהן להבחין את הנגע אם הוא טהור או טמא:
1
אם באת להזהיר כו'. דאל"כ מה ענין זה לזה. ול"נ דרש"י בא לתרץ יתורא דכתיב בקרא פסוק ח גבי נגע צרעת לשמור מאוד ל"ל. ועל זה פי', אם באת להזהר שלא תלקה וכו':
1
תחוב בחברך. ויהיה פי' תשה מלשון לא תהיה לו כנושה שמות כב כד. ותרגומו ארי תרשי, גם זה לשון חוב הוא, וכמו ממארי רשותך פארי אפרע ב"ק מו:, שפי' מבעל חובך אפי' סובין תקבל:
2
חוב של כלום. אבל לא תפרש מלת מאומה זה כשאר מאומה שכתיב בקרא, שפירושו לא כלום:
1
לא תשכב ועבוטו אצלך. דאי כמשמעו הא אסור משום רבית:
1
התאב לכל דבר. פי' תאב ואבה קרובים בענינים:
2
זה גר תושב האוכל נבילות. וכאלו אמר או מגרך, או אשר בארצך, או בשעריך. ומפני שאו בשעריך מורה על גר תושב, ואו מגרך מורה על גר צדק, ושניהם מכונים בשם גר, פירש בשעריך אחר מגרך, קודם אשר בארצך המורה על שכר בהמה וכלים, ולא שכר גופם הוא. ולי נראה דפירש בשעריך קודם בארצך כי היכי דנרבה בארצך שכר בהמה וכו', דאי לאו בשעריך ה"א בארצך לרבות גר תושב אתא דמסתבר טפי:
1
עלה בכבש ונתלה באילן. פרש"י ב"מ קיב. שמוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה, וסיכן עצמו ליפול וליתלות באילן כשעלה עליו:
2
מ"מ אלא שממהרין כו'. ואפי' לא יקרא, א"כ למה נאמר וקרא עליך, אלא שממהרין כו':
1
שלא בשעת הלואה. הוכרח רש"י לפרש פה אע"פ שפי' לעיל פסוק ו גבי לא יחבול, כדי שלא תטעה לומר ל"ל לקרא למינקט ולא תחבול בגד אלמנה, והא לעיל פסוק יג כתיב השב תשיבנו לו, אלא להכי נקט קרא גבי אלמנה לא תחבול, דאפי' משכנה בשעת הלואה חייב להחזיר, משום הכי פי' שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו אין צריך להחזיר, דלא תחבול לא שייך אלא שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה כיון שנותן מדעתו, אין שייך בו לשון חבלה. והא דנקט קרא ולא תחבול בגד אלמנה, ללמד שאינה בהשבה משום שלא להשיאה שם רע בשכנותיה, כדאמר בגמרא פרק המקבל ב"מ קטו. . א"נ להשוות אלמנה בין ענייה בין עשירה, דאין ממשכנין אותה:
1
ולא גדיש כו'. גדיש היינו שיש בו סאתיים:
2
מכאן אמרו עומר שיש בו סאתיים כו'. דאם הקפידה תורה על סאתיים, מה לי גדיש מה לי עומר:
3
לרבות שכחת קמה כו'. פי' אם אין בקמה סאתיים אבל אם יש בה סאתיים אינה שכחה, דומיא דגדיש דלא הוה שכחה:
4
ואעפ"י שבאת לידו שלא במתכוין קל וחומר לעושה כו'. פי' שכששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים וכבר זכו בו העניים מיד שלא בכוונת בעלים, ואפ"ה כתיב למען יברכך. והוכחתו דמיירי שלא במתכוין מדכתיב למען יברכך וגו', דאי במתכוין מ"ש דכתיב הכא למען יברכך יותר משאר מקומות דכתיב צדקה:
1
לא תטול תפארתו ממנו כו'. פירוש לא תטול כל פריו ממנו עד שלא ישאר פאר. ולשון לא תפאר מלשון כל תבואתי תשרש איוב לא יב שפירושו עקירה:
2
זו שכחה. ר"ל שכחת אילן. מדכתיב אחריך, משמע מה שאחריך הוא בבל תשוב:
1
אי זו הוא כתף פסיגין כו'. שרביט אמצעי שבאשכול קרוי' שדרה, שדומה לשדרה של אדם, שמחברת את הצלעות, וכן מחוברים לו אשכלות קטנות הנקראין פסיגין, ופסיגין לשון חתיכה, ונתח אותו לנתחיו ויקרא א יב תרגום ירושלמי מפסיק יתיה לפסיגין, וכשהפסיגין שוכבים זה על זה, הן כמשאוי השוכבת על כתפות של אדם, לכך קרוי כתף. ונטף הם גרגרי ענבים המחוברים הרבה בסוף השדרה ונוטפין למטה. כל אלו אינם לעניים, אבל כשאין בהן לא כתף ולא נטף אלא מפוזרין, זו היא לעניים. מצאתי. והרא"ם פי' כל שאין לו לא כתף ולא נטף, והן התלוין בראשי הזמורות הנקראת בלשון יון סביאה. שאין בהן כתף שהן הפסיגין שזה על גב זה כו'. ולא נטף שהן הגרגרין התלוין בשדרות האשכולות. ונקרא הכתף פסיגה מפני שמפסיק בינו לבין הכתף האחר, מלשון מפסיג ועולה ב"ק פא. שפירשו מפסיק ועולה. עכ"ל. ועיין לעיל בפרשת קדושים ויקרא יט י ושם מפורש יותר:
